פסקל נ' חברת דואר ישראל בע"מ

פסק דין

בפניי עתירה מנהלית.

1. עניינה של העתירה בבקשת העותר (ראו נספח ג' לעתירה, 23.9.12) לקבל מן המשיבה העתק של אמנת ה - EMS (Express Mail Service) (להלן – האמנה). לטענת העותר, המדובר באמנה מכוחה ניתן על ידי המשיבה, חברת דואר ישראל בע"מ (להלן – המשיבה) שירות דואר בינלאומי מהיר (להלן – השירות או שירות EMS). המשיבה השיבה לבא כוח העותר (נספח ז' לעתירה, 25.6.13). בתגובה נכתב, כי "אין בידינו אמנת EMS שאותה ניתן להעביר למרשך". צוין עוד, כי הנחיות לגבי השירות האמור מתבססות על החלטות המתקבלות בתאגיד EMS העולמי. מכאן, העתירה שבפניי.

2. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להיות מסולקת על הסף. אבאר את הטעמים ביסוד קביעה זו.

3. העתירה מבוססת על חוק חופש המידע, התשנ"ט – 1998 (להלן – החוק או חוק חופש המידע). סעיף 1 לחוק קובע כי הוראות החוק חלות על רשות ציבורית. סעיף 2 לחוק מונה גופים שונים הנופלים לגדר המונח "רשות ציבורית". עוד נקבע בו (סעיף 2(9)), כי שר המשפטים רשאי להחריג חברות ממשלתיות וחברות בת ממשלתיות מהוראות החוק.

4. שר המשפטים עשה שימוש בסמכות זו. הוא התקין את צו חופש המידע (חברה ממשלתית וחברה – בת ממשלתית שאינה רשות ציבורית), התשס"ט – 2008 (להלן – צו חופש המידע). בצו נקבע (סעיף 3(3)(1)(ב)), כי לעניין שירות "בינלאומי – של משלוח חבילות ומשלוח מהיר", המשיבה אינה בגדר רשות ציבורית. יש ממש בטענת המשיבה, כי קביעה זו משמיטה את הבסיס מתחת לעתירה, המבוססת על חוק חופש המידע.

5. בתגובה שהגיש העותר לטענות המשיבה, העלה לראשונה את הטענה כי הצו אינו חוקתי. אין בטענה זו כדי לסייע לעותר, הן מטעם דיוני והן מטעם מהותי. בכל הנוגע להיבט הדיוני, הרשות המוסמכת שהתקינה את הצו אינה צד להליך שבפניי. בנסיבות אלה, אין מקום, בגדר תקיפה עקיפה, לדון בטענות העותר לעניין תוקף הצו. אשר להיבט המהותי, טענת העותר בדבר אי חוקתיות של הצו אינה מעגנת עצמה, על פניה, במסמך חוקתי כלשהו. היא אף אינה מפנה לזכות חוקתית כלשהי, המעוגנת באיזה מחוקי היסוד. היא אינה מתמודדת, ולו לכאורה, עם הסוגיות הכרוכות בבירור שאלת המידתיות. בנסיבות אלה, אין מדובר בטענה המגלה, על פניה, עילה חוקתית כנטען. יוצא, כי אין בטענות העותר לעניין זה כדי לשנות מן המסקנה כי דין עתירתו להיות מסולקת על הסף, נוכח הוראות הצו.

6. בתגובה שהגיש העותר ניסה, לראשונה, לעגן את עתירתו בזכות הכללית לקבלת מידע מן הרשות, וזאת להבדיל מחוק חופש המידע. אין בניסיון זה לחמוק מהוראות הצו כדי להועיל לעותר. תכליתו של חוק חופש המידע היא "להגדיר את מערך האיזונים הראוי בין האינטרסים השונים הכרוכים בגילויו של מידע המצוי בידיהן של רשויות ציבוריות" (עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' מדינת ישראל – רשות המסים (23.9.08), בפסקה 25 לפסק הדין). קשה לקבל את הניסיון לעקוף מערך איזונים זה, המשתקף בצו הנזכר לעיל, בדרך של הפנייה לזכות הכללית האמורה. העותר גם אינו תומך ניסיון זה בתשתית נורמטיבית רלוונטית. משכך, אין בטענה זו כדי להועיל לעותר.

7. בשולי הדברים אוסיף, כי טענתה העובדתית של המשיבה, לפיה אין בידה את האמנה עליה סבה העתירה, לא נסתרה באופן ממשי בטיעוני העותר. אני מציין עניין זה מעבר לנדרש, שכן די בנימוקים שפורטו לעיל, על מנת להביא לסילוק העתירה על הסף.

8. נוכח כל האמור, העתירה מסולקת בזה על הסף. עם זאת, ולא בלי היסוס, לא מצאתי הצדקה מספקת לחייב את העותר בהוצאות משפט. המשיבה לא הסבה את תשומת ליבו של העותר מבעוד מועד להוראות צו חופש המידע. בכך תרמה באופן ממשי הן לעצם הגשת ההליך, והן למתכונת הגשתו. בנסיבות אלה, ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי, אין מקום לחייב מי מן הצדדים בהוצאות. כל צד ישא, אפוא, בהוצאותיו.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ד, 07 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: